'אם כל מה שהם היו נותנים לי ללבוש זה דש ישבן': לשחקן המומיה ברנדן פרייזר אין עניין לרדת במשקל מטורף ולהיקרע בגיל 54
במה שזכה פה אחד לכינוי עידן של המומיה תחייתו של השחקן, הלא הוא הברנסנס, ברנדן פרייזר הוריד כותרות מימין ומשמאל וממיס אנשים בשלוליות של דמעות שמחות מאז עלייתו לאחרונה בציבור. בתור סרטו האחרון, הלוויתן מזכה את פרייזר במועמדותו המיוחלת והראשונה אי פעם לפרס האוסקר, הכוכב נשאר חסר מילים וחינני בקבלתו, ומעל לכל, צנוע.
עם כל הופעה, הערצת הציבור לשחקן מתחזקת מאי פעם כשהמועמד לאוסקר ממשיך לנפץ שיאים ולמסור הצהרות הנטועות באותנטיות.
האיבה של ברנדן פרייזר נגד המבנה הגבר של הוליווד
של דארן ארונופסקי הלוויתן הוא בדיוק איזה סרט של ארונופסקי אנחנו יכולים לצפות שהוא יהיה - מהמם ובלתי אמין במשקלו הרגשי. אבל הפעם, הבמאי נותן מכה שעושה יותר מאשר להפיל את הנשימה. הוא מחזיר את ברנדן פרייזר לחזית ולמרכז, הרחק מהשוליים שבהם שהה השחקן יותר מדי זמן ומחזיר לו את מקומו בתעשייה.
כשהוליווד מתלהבת עוד יותר מהיופי הכלול בליבו של האיש, פרייזר ממשיך לרתק אנשים עם החמלה האמיתית שלו. בראיון ל-The Telegraph, שדיבר על תפקידיו במחצית הראשונה של הקריירה שלו, השחקן מפנה את תשומת הלב לסטנדרטים הלא מציאותיים הצפויים משחקן ראשי ביחס לגופניות שלו:
'זה היה הגיוני שהייתי צריך להיראות ככה אם כל מה שהם נתנו לי ללבוש זה דש ישבן [התייחסות לג'ורג' בג'ונגל]. כלומר, אני מבוגר יותר עכשיו; אני לא נראה כמו שנראיתי באותם ימים, ואני לא בהכרח רוצה. אבל השלמתי עם מי שאני עכשיו. ואני שמח שהעבודה שאני יכול לעשות מבוססת על מציאות רגשית שהיא לא החיים שלי, אבל היא כזו שאני יכול להזדהות איתה מאוד'.
קרא גם: מדוע האשמות של 'פטפוביה' וביקורות על ברנדן פרייזר הלוויתן הם טיפשים וחסרי הגיון
הלוויתן מציג את ברנדן פרייזר כהומוסקסואל שמן ביותר שנאבק להתפייס עם בתו המנוכרת. הסרט, עם הופעת הבכורה, הפך לנושא לביקורת המונית עם התייחסויות לפטפוביה שהשחקן מיהר להגיב עליה ולסגור. כעת נראה שפרייז'ר הפך מבלי משים לדובר נגד סטנדרטים לא מציאותיים של הגוף שנקבעו על ידי ייצוגים על המסך, וכתוצאה מכך נוצרת דיסמורפיה ובעיות בדימוי הגוף בקרב הדמוגרפיה הצעירה הניתנת להשפעה של הקהל.
ברנדן פרייזר תובע שוב את הכתר האבוד שלו
כל שנות ה-90 נשלטה על ידי קומץ גברים שעמדו בחוד החנית של הקולנוע, אבל לא יותר מאשר הסולן הזהוב שיער כחול העיניים של הוליווד: ברנדן פרייזר. הוא היה החביב על האנשים, הבחירה הראשונה של התעשייה, מייצר הכסף ושוחט הלב המובהק. ואז הוא נעלם. במשך עשרים שנה הפך פרייזר להזכיר גחלילית מהבהבת - זוהה לרגע על המסך ונעלם שוב בדיוק באותה מידה שהוא היה מופיע.
אולם לא הפעם. השחקן קם לאחר מאבק יסודי נגד דיכאון קליני ותיעוב הניתנים לכימות כלפי חלק מהפרטיזנים בתעשייה וצועד אל אור הזרקורים, מסנוור את כולם בנוכחותו הפשוטה, בחיוך הנונשלנטי ובנפנוף ידיו. למרות שהקאמבק המדהים עשוי להיות מוענק למאמצים הבולטים של דארן ארונופסקי, בעיקרו של דבר, היה זה ברנדן פרייזר שמצא את זה בעצמו לקום שוב, להשמיע קול על מאבקיו ולהתעלות מעליהם בהפגנת כוח ו העצמה. החזרת השליטה על הנרטיב קיבלה הגדרה חדשה לגמרי.
מָקוֹר: הטלגרף
